1על ראש וכולי ולהביא וכולי דמתיבת עולה דיתירא הוא מתרבו שפיר תרווייהו דרבי׳ כל מידי דמקרי עולה ומה״א דהעולה דמשמע מעוטא ממעטינן לעולת העוף וכמ״ש הרא״ם ז״ל. אך קשה דמה ראית לרבות עולת חובה ולמעט עולת העוף אפילו דנדבה בשלמא עולת צאן דנדבה שפיר מתרבי דדמי לה בכל מילי דהוי׳ בהמה דכוות׳ והוי נמי דנדב׳ אבל עולת חובה מנ״ל או משום דדמי לה בחד צד דתרווייהו מין בהמה ה״נ אידך דמי לה בחד צד דהא תרווייהו דנדבה וי״ל דמ״מ מין בהמה עדיפא ומ״מ בש״ס דידן בפ״ב דביצה דף כ׳ ובשאר דוכתי נפקא לן עולת חובה לסמיכה מקרא דבפ׳ שמיני ויקרב את העולה ויעשה כמשפט ומפרשינן כמשפט עולת נדבה לימד על עולת חובה שטעונה סמיכה ונראה משום דקשיתי׳ כדלעיל הילכך לא משמע ליה לרבויי מהכא אלא עולת הצאן גרידא דדמי לה לגמרי ואצטריך קרא דהתם לעולת חובה. וא״ת והיכי דרשינן הכא ה״א דהעולה למעט העוף והא אמרינן בפ״ב דסוטה דה״א דגבי מעוטא מיעוטא וה״א דגבי ריבוייא ריבויא דנראה דמשום קו׳ זו דקשיתיה להרא״ם ז״ל עם היות שלא הזכירה כתב א״נ העולה בה״א הידיעה משמע הנזכרת שהיא עולת בהמה ולא עולת העוף ע״כ כלומר ולעולם לאו דדרשינן ה״א למיעוטא הכא אך כבר הקשה עליו הר״ב ק״א דא״כ היינו ממעטים ג״כ עולת הצאן ועולת חובה דהנזכרת אינה אלא בקר ונדבה ואמנם זה באמת נראה דלא קשה דא״כ ריבוייא דעולה למאי אהני ומיהו אכתי קשה דנימא דריבוייא אהני לרבות עולת חובה דבקר דכוותה אבל צאן אפילו דנדבה לא דנדרוש העולה הנזכרת והיינו דבקר א״נ איפכא. לכך נראה דודאי העיקר כפירוש קמא דממשמעות עולה מרבינן כל דהוי עולה וממיעוטא דה״א ממעטינן עוף מטעמא דאמרן לעיל. ומאי דמקשי מהש״ס דסוטה לק״מ דההיא לא איתמר אלא לר״מ אבל ר״י דריש התם אפילו ה״א דגבי ריבוייא למעט וידוע דסתם ספרא רבי יהודה ולשיטתיה אזיל. ולשטת רבי מאיר איכא למימר דממעט העוף מדכתיב העולה ולא כתיב העולות:2ונרצה לו וכולי א״ת על כריתות וכו׳. פי׳ הר״ב ק״א דהכוונה לומר דבמזיד לא מתוקם ודאי בכל אלו הנזכרים שהרי עונשם אמור בכל א׳ וא׳ ואם לשוגג שלהם הא נמי לא מתוקם שהרי בחייבי כריתות שוגגים שמביאים חטאת לא כתיב בהו ריצוי אלא כפרה בלבד דגרע מריצוי שהרי הכפרה אינו אלא כפרת העונש והסרת השנאה אמנם המרוצה היא הנאהב והדבר ידוע שעונות דחייבים עליהם מיתת ב״ד ומיתה ב״ש יותר חמורים מאותן שחייבים כרת וזה נדון מהעונש שמיתת ב״ד חמורה יותר ממיתה ב״ש ומיתה ב״ש יותר חמורה ממיתת כרת ואיך נאמר שבחייבי כריתות אין מספיק הקרבן הבא על שגגתם אלא לכפרה בלבד ובחייבי מיתות שהוא חמור יהיה הקרבן מרצה שהוא אהבה לכך מוכרח דלא מיירי אלא במ״ע. ואחר בקשת מחילה הראויה זו שגגה שיצאה מלפני השליט דאדרבא מיתת כרת חמירא טפי ממיתה ב״ש וההפרש שביניהם פי׳ הרמב״ם והר״ב בס״פ הנשרפין שכרת יש עליו עונש לאחר מיתה משא״כ מיתה ב״ש ורש״י בפ׳ במה מדליקין פי׳ דכרת אית ביה תרתי ימיו נכרתים והולך ערירי ומיתה ב״ש אינו הולך ערירי. ומעתה הא ניחא דלא מצינן לאוקמיה בשוגגין דמיתת ב״ד מ״מ מצינו לאוקמיה במיתה ב״ש דקילא טפי ובר מן דין הול״ל בשוגגים דלאוין גרידי ומנא לן דוקא בעשה. עוד פירש הרב בדרך שני לפי שמצות לא תעשה ניתנו להסיר הריחוק ממנו מאתו יתברך לפי שהעושה אותם מתרחק מקדושתו ומ״ע ניתנו להשיג הדיבוק והתקרבות ומזה נדין כי תיקון העבירה במצות ל״ת אינו מתקרב בזה אלא מסיר הריחוק וזה יקרא כפרה לבד והתיקון למי שלא עשה מצות עשה היא הבאת הדיבוק וההתקרבות שזה יקרא ריצוי ולזה א״א לפ׳ ונרצה לו אלא במ״ע ע״כ ופי׳ זה ג״כ עמו הס״ד הוא מופרך מדברי רז״ל שאמרו בפי׳ ישב אדם ולא עבר עבירה נותנים לו שכר כעושה מצוה. ועוד אמרו גדולה תשובה שזדונות נעשות לו כזכיות ופי׳ כן הרמב״ם בה׳ תשובה ע״ש וכ״ש שאם עבר בשוגג ועשה תשובה שלימה שאותן השגגות יחשבו כזכיות ונמצא שגם הם מביאים הדיבוק והתקרבות כמו התיקון במ״ע וא״כ שפיר הו״מ לפ׳ קרא בתיקון מל״ת. עוד ביאר הרב בדרך שלישי דמשמעות ונרצה לו לא שייך ריצוי אלא על מה שנקרא עליו חוטא ולא מצינו שקראם התורה חוטא לאלו החוטאים בשוגג לאו או מיתה ב״ש ולכך א״א לפ׳ אלא על מזיד עשה שנכתב חטאן והאזהרה עליהם מפורש ע״כ ובהא נמי ק״ל דכיון דמצינו בשוגג כריתות שנקראו חוטאים ה״ה לכל שאר העבירות בשוגג שהרי נמצא שם חטא על השוגג ומאי שנא ואדרבא עיקר ל׳ חטא אינו אלא בשוגג כידוע ואפילו את״ל דהנהו דקילו מחייבי כריתות לא שייך בהו שם חטא על שגגתם מכל מקום חייבי מיתות ב״ד דחמירי טפי מחייבי כריתות פשיטא דבמכ״ש שייך בשגגתם ל׳ חטא ואם כן נוקמי׳ בשוגג דמיתת בית דין ומנ״ל לפרש על מזיד דחייבי עשה באופן שכל דברי הרב בזה לא ירדתי לסוף דעתו. ואנו אין לנו אלא דברי הרמב״ן ז״ל אלא שצריכין ביאור וה״פ דהכא עניינא דעולה מוכח דלאו בתורת חיובא מיירי קרא אלא בתורת נדבה וכדפירש״י על פ׳ כי יקריב אלא דהשתא קאמר קרא דכשנדבו לבו והביא עולה אהני ליה לריצוי על שום דבר ואם כן מעתה לא מצינן לפרושי קרא על שום מצות ל״ת דהא כי היכי דחזינן בחייבי כריתות דכפרת שגגתן הוקשה לזדונם דכי היכי דבזדונם איכא חיובא דעונש ה״נ בשגגתם איכא חיובא לכפרה דידהו דהיינו החטא׳ ה״נ בכל שאר לאוין אם איתא שיש כפרה בשגגתם אית לן לאקושי כפרת שגגתם לזדונם לומר דאיכא חיובא לכפרה דידהו כי היכי דאיכא חיובא לעונש זדונם א״ו מוכרח לומר דליכא בהו כפרה בשגגתם של אלו כלל וטעמא קמי שמיא גלי׳ והילכך לית לן לאוקמי קרא אלא במ״ע דלא מצינו בהו מן התורה שום חיוב לא למזיד ולא לשוגג אף על גב דודאי איכא בהו עונש לעה״ב ואהנהו אתא קרא וקאמר דכשיקריב עולה נרצה לו מהעונש לעה״ב. ודוק שבמה שביארתי יתורץ כל מה שהק׳ עליו הר״ב ק״א שם ע״ע:
